פסק-דין בתיק ע"א 9260/06

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת עירית כהן), לפיו חויבו המערערים לשלם למשיבים פיצוי בסכום של 135,800 ש"ח.

לזכות המשיבים ניתן פסק חוץ בבית משפט בקליפורניה נגד המערער 2 (להלן: "המערער") על סכום העולה על עשרה מליון דולרים. פסק הדין הוכרז אכיף בחלקו (בסכום של 3,639,923 דולר), על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 24.4.01. שבעה ימים לפני מתן פסק החוץ בקליפורניה שניתן ביום 25.10.94 ולאחר קביעת חבותו של המערער באין הגנה, רכש המערער דירה בירושלים אשר נרשמה על שם אחותו המערערת 1 (להלן: "המערערת"). במסגרת ההליך לאכיפת פסק החוץ הוגשה בקשה להטלת עיקול אשר נתקבלה וביום 10.12.97 נרשם עיקול על הדירה. זמן קצר קודם לכן, ביום 1.12.97, בסמוך לאחר הגשת הבקשה לעיקול, נמכרה הדירה על ידי המערערים לצד ג' בתמורה ל-120,000 דולר של ארצות הברית. בעקבות מכירת הדירה לצד ג' תם לב, הוסר ביום 1.7.99 העיקול על הדירה.

המשיבים טענו בתביעתם לפני בית המשפט קמא כי רישום הדירה על שם המערערת, ולא על שם המערער, למרות שרכישתה מומנה מכספי המערער, נועד להטעות את המשיבים, למנוע מהם לשים יד על הדירה ולעקלה. בהמשך לכך, טענו המשיבים שמכירת הדירה על ידי המערערים לצד ג' הייתה בגדר הברחת נכסים ונועדה לרמות אותם ולמנוע מהם להיפרע מהדירה את חובו של המערער. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים וקבע כי המעשים שבוצעו על ידי המערערים, עלו כדי הפרת חובות חקוקות על פי סעיפים 439 ו-440 לחוק העונשין, בהיותם בגדר הונאת נושים והם מהווים גם עוולה של מרמה לפי פקודת הנזיקין. על כן, חייב בית המשפט קמא את המערערים בתשלום התמורה עבור הדירה אשר שולמה על ידי הקונה בניכוי המשכנתא שרבצה עליה. יצוין שהמערערים, שהם תושבי חוץ, ביקשו להעיד לפני בית המשפט קמא, אך הם התנו את התייצבותם למתן עדות בכך שיבוטלו צווי עיכוב היציאה מן הארץ שהוצאו נגדם. המשיבים הסכימו לבטל את צו עיכוב היציאה נגד המערערת ולהתחייב שהצו לא יחודש לאחר שתגיע ארצה למתן עדות. למרות זאת, לא הופיעה המערערת למתן עדות לפני בית המשפט קמא. כן טענו המערערים להעדר יכולת כספית לממן בעצמם את הוצאות הטיסה ארצה לשם מסירת עדות. משהועלתה האפשרות לשמוע את עדות המערערת באמצעות הוידאו קונפרנס, התנתה המערערת את מסירת עדותה בדרך זו בכך שהמשיבים ישאו בתשלום ההוצאות הכרוכות בהליך כזה.

טענתם העיקרית של המערערים בערעור לפנינו היא כי לפני בית המשפט קמא לא הוצגה תשתית עובדתית מספיקה לביסוס חיובם בעוולות הפרת חובה חקוקה ומרמה, מה גם שלטענתם הנטל להוכיח עילות תביעה אלה כבד מנטל ההוכחה הרגיל הנוהג במשפטים אזרחיים. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט קמא טעה משנמנע מלחייב את המשיבים לשאת בהוצאות הכרוכות בהגעתה של המערערת ארצה לשם מתן עדות, תוך שהוא מתעלם ממצוקתה הכלכלית המונעת ממנה לממן בכוחות עצמה הוצאות אלה. לטענתם, היה על המשיבים להסכים גם להסרת צווי עיכוב היציאה כנגדם, שכן הותרתם של צווים אלה על כנם מנעה מהמערערים להגיע ארצה לשם מסירת עדות. עוד טענו המערערים כי המשיבים איחרו בהגשת בקשתם להטלת עיקול על הדירה מאחר וידעו כי הדירה נרכשה מכספי המערער עוד כשנה וחצי קודם להגשת הבקשה להטלת העיקול.

טענה נוספת שהעלו המערערים היא שסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא נכלל ממילא בסכום פסק החוץ שניתן נגד המערער ובכך יש משום כפל חיוב בגין אותו החוב.

לעניין טענה זו נציין כבר עתה כי באת-כוח המשיבים הודיעה שאין היא עומדת על פסק הדין כנגד המערער, והיא מוכנה שפסק הדין יעמוד נגד המערערת  בלבד. כמו-כן, הצהירה באת-כוח המשיבים, כי בשום מקרה לא יגבו המשיבים מהמערערים סכום העולה על החוב הפסוק כפי שנאכף על ידי בית המשפט המחוזי כמבואר לעיל. לאור הצהרה זו, חזר בו המערער מהטענה הנ"ל.

לדעתנו, הנסיבות שהוכחו בפני בית המשפט קמא, ובכללן: רכישת הדירה בשנת 1994, סמוך לאחר מתן ההחלטה על-ידי בית המשפט בקליפורניה בעניין חבות המערער ושבעה ימים לפני שניתן פסק הדין האמריקאי; רישומה של הדירה על שם המערערת, למרות שנרכשה בכספו של המערער; מכירתה של הדירה בבהילות בשנת 1997, סמוך למועד בו החלו המשיבים לפעול להטלת עיקול על הדירה ועזיבת המערערת את הארץ מיד לאחר מכן, די בהן - בהעדר ראיות לסתור - כדי לבסס את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא. בהקשר זה איננו מקבלים את טענת המערערים, כי על המשיבים היה לפעול לביטול צווי עיכוב היציאה מן הארץ כנגדם, או לממן את הוצאות הגעת המערערים ארצה או את הוצאות גביית העדויות בוידאו קונפרנס.

לא מצאנו ממש גם ביתר הטענות שהועלו על-ידי המערערים בערעורם.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס למערערת  ומבטלים את פסק הדין לגבי המערער.

אין צו להוצאות.

 המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ו (10 בספטמבר 2006) במעמד המתייצבים.

מוסיה ארד, נשיאה               יהונתן עדיאל, שופט             מרים מזרחי, שופטת

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: